לשיעור הזה ספציפית אני מחובר בעבותות של אהבה! מידת החסד! מידת החסד מידה נפלאה!!!
עליה נאמר: ועולם חסד ייבנה.
כמה שיש לי לדבר על המידה הזאת על הספירה הזאת זה לא יספיק. אפשר לדבר עליה שעות.
אנסה לתמצת את המידע החשוב כרגיל, יאללה קדימה מתחילים:

ספירת חסד היא הספירה הרביעית לאחר שלושת הספירות חכמה בינה ודעת או כתר חכמה ובינה. ספירת חסד משמשת גם כספירה ראשונה מבין ספירות המרכז של חסד גבורה תפארת.

הצבע המזוהה עם ספירת החסד הוא הכחול הרגוע, ומצד שני האבן המזוהה עם מידת החסד היא אבן האודם.לכהן הגדול היו 12 אבנים על מן טס זהב קוראים לזה אבני החושן. כרגע אני לא יודע להסביר איך יכול להיות שדווקא אבן האודם מזוהה עם מידת החסד ולא אבן לבנה לדוגמא יהלום, אני מקווה שנמצא תשובה בהקדם ואם מישהו מהשומעים יש לו הסבר אשמח אם תשלחו לי תשובה לנושא.

טוב...בגדול חסד היא לא נחמדות וגם לא מעשה טוב כפי שחושבים הרבה בני אדם. חסד היא פעולה של הטבה שמבצע הפעולה אינו מקבל שום דבר בתמורה. חסד היא פעולה נקייה מכל כוונת קבלה. לדוגמא: עשית מעשה טוב ואמרו לך תודה - קיבלת כבוד...זה כבר לא חסד.
התפללת על מישהו וסיפרת לו את זה וקיבלת הוקרה על כך - זה כבר לא חסד.
נתת צדקה לעני והוא ראה אותך נותן לו וקיבלת הנאה מעצם הפעולה וכבוד - זה כבר לא חסד.
חסד הוא מעשה טוב ונקי מכל כוונה של קבלה. חסד הוא פעולה נקייה של נתינה. הרצון לתת הטהור.
לדוגמא: מישהו נפטר בלי קרובי משפחה וצריך לקבור אותו ואין מי שיקבור אותו. זה נקרא חסד של אמת כי המת לא יכול להודות לך. דוגמא נוספת: נתת צדקה לאדם והמקבל לא יודע מי נתן לו - זה חסד!

החסד היא נתינה שלמה מלב נקי מבלי לחשוב אם המקבל מגיע לו או לא מגיע לו - אם המקבל הוא רשע או צדיק בן אדם טוב או בן אדם רע. חסד היא נתינה לשם הנתינה וזהו.

כשהקדוש ברוך הוא ברא אותנו הוא לא היה חייב לנו כלום. הוא עשה איתנו חסד ולכן כל אותם אלו שבאים בטענות נגד אלוקים ואומרים למה קורה לי כך וכך ולמה ולמה...האנשים האלו לא רק שמעוררים את מידת הגבורה נגד עצמם, אלא גם טועים כי עצם העובדה שהם נבראו הוא חסד גמור.
אין לך זכות גדולה יותר מאשר לקיים מצווה שעושה נחת רוח לאחד והיחיד מלך העולם, המלך שהכל שלו והוא הכל בכל מכל כל. שווה לאדם שנברא בשביל לעשות מצווה אחת קטנה! הבריאה שלנו היא חסד עצמה ועל זה נאמר עולם חסד ייבנה! שהעולם עצמו נברא בחסד!

חסד היא נתינה בתמורה ללא כלום!

וזו הסיבה שמצוות כיבוד הורים שקולה בתורה כנגד מצוות כיבוד אלוקים עד שאומר אלוקים: מי שמכבד את ההורים שלו אני יורד בינו ובין ההורים שלו וכשהוא מכבד אותם אני רושם בספר שלי כאילו הוא כיבד אותי! כך אומר אלוקים! כיבוד הורים שקול כנגד כיבוד אלוקים עצמו.
מהסיבה הפשוטה שבריאת האדם מעורבת עם ההורים - ועצם בריאת האדם היא חסד גמור אז גם ההורים עשו חסד גמור עם האדם בעצם בריאתו בשיתוף האלוקים. האב נותן זרע, האם ביצית, הקדוש ברוך הוא נותן את הנשמה. כל אחד את חלקו והכל בחינת חסד. אגב היהדות מלמדת אותנו שהגבר מביא את הלובן שבוולד, כגון: עצמות, והלובן של העיניים. והאם נותנת את החלקים האדומים כגון הדם וכו'...כי לכל אחד יש שורש משלו. הגבר מצד החסד והאשה מצד הגבורה האדומה.

אז חסד היא הפעולה הראשונה, ואינה מהווה תגובה לשום פעולה קודם אלא נתינה שלמה ומלאה ללא סיבה פרטית, והיא הקשר שבינינו ובין אלוקים. חסד גמור.

האדם מורכב בעיקר משני כוחות מרכזיים: הרצון לתת שנקרא גם הרצון להשפיע ומצד שני הרצון לקבל.
הרצון לתת הוא מצד החסד. הרצון לקבל הוא מצד הגבורה.
הנשמה היא טהורה זכה ונקייה והיא בחינת הרצון להשפיע, רצון לתת.
הגוף הוא חומרי והוא רוצה רק לעצמו.

אדם רשע פירושו אדם שרוצה לעצמו - אדם שלא מתחשב באחרים, אדם אגואיסט, אדם שמרוכז רק בעצמו.
אדם צדיק פירושו אדם שרוצה להשפיע ולהעניק לאחרים חכמה בינה דעת ממון הצלחה כבוד ובעצם לחלוק את מה שיש לו עם אחרים ופועל בטובתם של אחרים. אדם שמסתכל על רגשות הזולת ולא פועל פעולות שעשויות לגרום לאדם השני צער או נזק. לעומת רשע שפועל פעולות בעלות אינטרס אישי מבלי לייחס חשיבות לפגיעת הזולת בדרך.

לפי הרמבם רשע הוא אחד שרובו עבירות וצדיק הוא אחד שרובו מצוות, אבל אנחנו הולכים לפי השיטה שרשע הוא אדם שרובו אגואיסטיות, וצדיק הוא אדם שרובו הוא רצון לתת. וכל אחד יבחן את מעשיו אם הוא פועל מתוך שיקולים ואינטרסים אישיים כלפי הזולת והם עלולים להיפגע בדרך או שמא פעולותיו נקיות וזה תפקידו של כל אדם בעולם, שלי שלך ושל כולנו.

מטרת האדם בעולם הוא להשליט את הנשמה על הגוף. הגוף הוא חומר הוא רוצה רק לקבל רק לעצמו - לאכול, לשתות, לקיים יחסי מין, לאסוף ממון, לאגור וכו'...
הנשמה לעומת זאת רוצה להעניק, להתאחד עם אחרים, לכבד אחרים, לאהוב את כולם.
היהדות היא הדת היחידה בעולם המלמדת אותנו שתפקידו של האדם בעולם הוא לאזן בין שני הכוחות. האדם לא יכול להיות קדוש פרוש בלי לאכול ובלי לשתות - ההיפך! התורה מצווה אותנו לאכול ולשתות, ויש מצווה מיוחדת בשבת לאכול דברים טעימים במיוחד, והתורה אומרת שהנזיר שפורש רק מן היין נקרא חוטא וצריך כפרה!
היהדות היא לא המספר שש המסמל את העולם הזה שנברא בשישה ימים. המספר שש מזוהה עם הרשעים שרוצים רק לעצמם ולקבל לעצמם. לכן נקרא שש לשון שש ושמח. וגם לשון שש ומשי שהוא עניין חומרי גשמי.
היהדות היא גם לא המספר שמונה שהוא לשון שמן והוא סמל הנצח. תדמיינו את המספר שמונה ותראו שאפשר לכתוב אותו לנצח. קצת קשה להסביר בהקלטה מי שצריך הסבר שישלח לי אסמס פרטי ואני אשלח לו וידאו קצר. שמונה סמל הרוחניות ללא הגשמיות. מסמל את הנצח האינסוף. אבל מי שיש בו רק רוחניות זה נקרא שמונה נקרא שמן זה יותר מדי בשביל העולם הזה.
היהדות היא המספר 7! שבע לשון שבע! שאדם שבע. לא שמן ולא רעב. זה כח איחוד הכוחות בין העולם הזה לעולם הבא. האיזון בין החומר לרוח. לכן בשבת שהיא מספר שבע אומרת לנו שחובה לשמוח ולקיים תשמיש המיטה עם האשה ולאכול טוב ולשתות טוב אבל במקביל גם ללמוד תורה. איזון החומר והרוח.

החומר נקרא לו מידת הדין. הגוף יוצר דינים, הגוף הרצון לקבל. הגוף אגואיסט. הנשמה זכה טהורה ברה ומטרתה להשפיע ולהעניק שפע לאחרים.
ותפקידו של האדם הוא לאזן בין הכוחות.
כלומר זה בסדר שאתה חושב על עצמך ועל טובתך האישית ובתנאי שאתה לא פוגע באף אחד בדרך. תפקידך בעולם להאיר לבני האדם את הדרך הטובה אשר ילכו בה בעקבות האלוקים.

מי שמתנהג במידת החסד זוכה מידה כנגד מידה שיש עליו חסד מן השמים. מי שמתנהג בגבורה ובדינים מול אנשים או פוגע באנשים מתוך כוונות אגואיסטיות עתיד להיפגע ממעשיו שלו עצמו ואין הוא יכול לבוא ולהתלונן כלפי שמים למה קשה לו ולמה רע לו ולמה עושים לו וכו'...
כי אלוקים לא עושה כלום - אלוקים רק ברא את העולם עם סדר ברור והעולם פועל על פי הנהגת הסדר הברור הזה.

ומה שלמדנו כאן היום זה דברים גבוהים מאוד ושייכים לאנשים בעלי השכל הדק שיש להם רצון להתקדש, אבל בני אדם שאין בהם את הרצון בכלל לא יבינו על מה דיברנו כאן כי מכח ההתנהגות הטבעית שלהם הם הולכים שולל אחר היצר שהוא הרצון לקבל ולא שמים לב למעשיהם.

החסד עניינו מים. כמו מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. כך גם החסד יורד מאדם נותן גבוה לאדם נמוך מקבל.
המים הם חסד. תזכרו את זה להמשך.
אברהם אבינו נקרא איש החסד והוא ספירת חסד. ספירת חסד היא יד ימין. יד ימין היד הנותנת כמו במשפט המפורסם: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
חסד הוא הזכר כמו שנקרא זכר חסדו. גבורה היא אשה שנאמר אשה יראת ה' היא תתהלל, כלומר אשה היא יראה - יראה היא גבורה. יראים מהגיבור כידוע.

בכל מקום שכתוב בתורה י-ה-ו-ה הכוונה למידת הרחמים. בכל מקום שכתוב בתורה אלוקים הכוונה למידת הדין. בכל מקום שכתוב בתורה אל הכוונה למידת החסד! ותזכרו את הדברים האלה. וכך מבוגרים אמיתיים לומדים תורה.
כשכתוב בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ הכוונה שמידת הדין בראה את העולם, כלומר שהרשעים נענשים והצדיקים מקבלים שכר ואין דבר כזה לחזור בתשובה.
אבל אחר כך כתוב ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים - ובפסוק הזה נברא עולם הרחמים שזה למעשה האפשרות לחזור בתשובה על מעשינו הרעים ולא לקבל עונש.
ובכל מקום שכתוב אל הכוונה לחסד!

לסיכום ספירת החסד היא הנתינה המושלמת והיא מזוהה עם התכלת, עם אברהם אבינו, עם יד ימין ועם הזכר ועם המילה אל.
מי שרוצה שירחמו עליו מן השמים ולמשוך על עצמו חסד ילבש בגדי לבן ותכלת וזה סוד הציצית שיש להם פתיל תכלת.
מעניין לעניין באותו עניין האשה לאחר שהיה לה מחזור טובלת במקווה שהמים במקווה סודם חסד והיא מנקה מעצמה את הדין האדום ומשפיעה על עצמה ועל בעלה חסד ואז היא מאוזנת ומשפיעה על הבית איזון ושפע.

למרות שחפרתי וסיימתי להסביר בגדול את מידת החסד - אני מבקש את רשותכם להמשיך בהקלטה נפרדת שאשלח ממש מהר מאוחר יותר על המילה אהבה. מי שחושב שהוא יודע מה זו אהבה - כדאי לו להקשיב להקלטה הבאה ביתר קשב כי ספירת חסד מזוהה עם אהבה ואהבה לפי הקבלה הוא מושג מיוחד ואסביר אותו בקרוב, אבל נעצור פה כדי שההקלטה לא תהיה ארוכה מדי ואשלח נוספת בהמשך. לילה טוב לכולם.

אז בהקלטה הבאה נמשיך את מידת החסד על ידי שנסביר מהי אהבה כי החסד והאהבה קשורים אחד בשני.



 

אהבה, מהי אהבה?

לאחרונה אמרתי למישהי שהיא לא אוהבת את הבן שלה בלשון מליצית. היא לא הבינה את פשר הדברים, אך מה שאמרתי - אמת אמרתי אמנם בקיצוניות ואסביר:

אהבה אמיתית והנקיה ביותר היא מתוך הרצון לתת גרידא שהוא ספירת החסד.
כל שאר האהבות הן אכן ואמנם קיימות אך ברמה הנמוכה שלהן.

איך אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים מישהו? אם אנחנו רוצים שיהיה לו טוב ומוכנים לתת לו.
איך אנחנו יודעים אם אנחנו שונאים מישהו? אם אנחנו רוצים שיהיה לו רע ומוכנים לסייע לגרימת הנזק.
איך אנחנו יודעים שאין לנו כל רגש כלפי אדם? אם לא אכפת לנו אם יהיה לו טוב או רע. שימו לב להבדל הדק:
כאשר אתם פוגשים ברחוב זקנה שצריכה עזרה בסחיבת הסלים ועזרתם לה - זה לא בהכרח אומר שאתם אוהבים אותה - ייתכן שמידת הרחמים השתלטה עליכם באותו הרגע שזה גם סוג של אהבה, אך אהבה נחותה יותר.
הרצון לתת ולעזור לזקן או לזקנה נובעים מתוך כח פנימי המצוי בכם והוא הרחמים - שאם הייתם מוצאים את עצמכם לא מסייעים ייסורי המצפון היו נוקפים חזק בעורפכם ולכן הסיוע במקרה הזה לנזקק או לזקן הוא בגדר אהבה אגואיסטית.

גם אהבת אמא לבנה בשורשה היא אהבה אגואיסטית. תשאלו אמא איזה ילד את הכי אוהבת בגן? היא תשיב "כמובן שאת הבן שלי"
תשאלו אותה: ומה הוא שונה משאר הילדים שלזה את מוכנה ומתכננת לתת את קצבת הפנסיה שלך לעומת שאר הילדים שיגדלו בלעדייך?
התשובה הפשוטה אמורה להיות: זה הבן שלי. 

מה הכוונה זה הבן שלי? זאת אומרת היא רואה בילד הזה חלק ממנה. הוא עצמו זה היא עצמה. האהבה שלה היא עצמית. הנתינה לבן היא נתינה עצמית. היא נותנת לעצמה. הוא ממשיך דרכה. הוא הפך אותה לאמא, הוא מרגש אותה כשהוא אומר אמא. הוא השתקפות שלה עצמה. והנתינה שלה היא נתינה אגואיסטית לחלוטין.

אהבה אמיתית שלמה ונקייה היא בשורש מידת החסד שאין בה רצון לקבל כלל ועיקר - אהבת כל הילדים בצורה שווה. לתת לזה ולאחר באותה הרמה תוך כדי הבנה שהילד הזה הנשמה הזאת נולדה אצלי כי יש לה תיקון אצלי.

ופה נכנסת החשיבות של עוצמת האהבה. כמה אני אוהב אדם מסויים?

שימו לב:

המשנה במסכת דרך ארץ אומרת כך: הרוצה להידבק באהבת חברו ישא וייתן בטובתו.
ואני אשליך את המשנה כלפי אהבת אב לבנו. האב אמנם אוהב את בנו אהבה אגואיסטית כי הוא השתקפות שלו עצמו, אבל ככל שההורה דואג יותר לילד - ככל שההורה משקיע יותר בילד כך גדלה אהבתו לילד כי ככל שאנחנו רוצים לאהוב אדם אחר יותר אנחנו צריכים לתת לו יותר.
לכן במערכות יחסים חשוב מאוד לוודא שהצד השני נותן מעצמו - הנתינה עצמה היא הגורם המהותי לאהבה. היא מגבירה את האהבה.
תגיד לאשתך להכין לך אוכל, לעשות לך מסאז', לסדר לך משהו, זה מגביר את האהבה שבלבה אליך וכנל ההיפך. כמובן שאני מדבר לאנשים ברי דעת ולא שיהפכו את זה לניצול. צריך בכל מידה ובכל תכונה ובכל ספירה לדעת את כח האמצע שלה.


אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה. ויותר מכך: פעם בא אדם לרבי עקיבא וביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת: אמר לו רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך.
למה התכוון רבי עקיבא שכל התורה כולה בפסוק האחד הזה?

התשובה היא: שכל מטרת האדם בעולם הזה - כל הסיבה שלשמה הושמנו כאן בעולם היא מסיבת האהבה. האלוקים הוא חסד גמור והוא עשה איתנו חסד בכך שברא אותנו כדי להיטיב לנו מכח אהבתו אותנו. אנחנו נבראנו לעולם הזה בגוף חומרי! הגוף החומרי מסוגל להגיע לשנאה ופירוד, שהרי לי יש גוף, לך יש גוף, לו יש גוף. הגופים הם נפרדים, אך הנשמות הן שורשן באחת! אין חלוקה ואין פירוד ברוחניות. רק החומר הוא נפרד.
שהרי כפי שלמדנו בסוד האותיות הנשמה מיוצגת על ידי האות א' שהיא בגימטריה 1. כל הנשמות הן יחידה אחת!
אבל הגוף מיוצג באות ב' - שהוא אות החלוקה כידוע כפי שלמדנו באות ב' המייצג את החומר הנפרד.

פירוד גורם לשנאה. אני שונא אותו כי הוא שונה ממני. שונה ושונא אותיות זהות לא בכדי.
קומו והסתכלו סביבכם-צאו מתוך העצמיות שלכם האגואיסטית ותראו את הסבל של האנשים סביבכם - לכל אחד סיפור אישי משלו.
הגבירו את הרוח על החומר! ואהבת לרעך כמוך!

מה זה ואהבת לרעך כמוך?!?!?!
אומר רבי עקיבא בגמרא - אם אתה וחבר שלך נתקעתם במדבר ויש לך כיכר לחם אחת! תן לו חצי!
אל תיתן לו שלם ואל תיתן לו 51% כי זה שנאה עצמית! ואהבת לרעך רק כמוך ולא יותר ממך.
ואל תיתן לו פחות! גם הוא יש לו גוף. גם הוא יש לו רצון לקבל. התפקיד שלך הוא לבטוח באלוקים להסתכל בצרת הזולת ולסייע לאחרים.
ובטח ובטח שלא להשלות אנשים ולפגוע בהם שזה משורש הרע ואפילו כיפור אינו מכפר בעבירות שבן אדם לחבירו.

שני סוגי אהבה קיימים: אהבה מצד הקליפה ואהבה מצד הקדושה.
קליפה ביהדות פירושה חסימה וטומאה - כמו הקליפה שבתפוז - כדי להשיג את התפוז אנחנו צריכים לקלף את הקליפה.
כך גם ביהדות לכל מה שחוסם אותנו מלהגיע לאמת ולדבקות באלוקים נקרא קליפה.

אהבה מצד הקליפה גם היא מחולקת לשני חלקים - יש אהבה טובה ויש אהבה רעה.
אהבה טובה היא כאשר אנחנו אוהבים את החומר כדי לעבוד את הבורא טוב יותר וכדי להיות אנשים טובים יותר!
אהבה טובה היא לדוגמא: אני אוהב להתאמן במכון כושר כדי שיהיה לי כח לעבוד את אלוקים.
אהבה טובה היא לדוגמא: אני אוהב לאכול כדי שיהיה לי כח להמשיך ולעזור לנזקקים.
כלומר כל עצם המהות שלי היא נתינה ועזרה לאחרים והשימוש שלי באגו שלי היא לצורך אחרים. וזו אהבת הקליפה הגבוהה ביותר.
ולכן נאמר בתורה ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך!
למה כתוב בכל לבבך ולא בכל ליבך? למה יש שני ב'? כדי לרמוז לאדם שצריך לאהוב את אלוקים גם בלב הטוב וגם בלב של היצר הרע.
גם בנשמה וגם באהבת החומר - שבכל דבר חומרי שאתה עושה אתה מקדש את ה'.

לעומת זאת אהבה מצד הקליפה הרעה היא ההיפך והיא שורש הרע והיא שורשה במידת הגאווה והשנאה והפירוד.
למה אתה נחמד לחבר שלך ומחייך אליו? כי אתה רוצה ממנו משהו בתמורה.
כשאתה תקבל את המשהו הזה האהבה שלו אליך תגדל כי אהבה שורשה בנתינה כפי שהסברנו.
וכשאהבה שלו תגדל אצלך אין בכוונתך להיות חבר טוב יותר או לעשות יותר - אתה פשוט יודע שיש לך כח השפעה חזק עליו ואז הוא ייפגע וזה שורש הרע במידות הרעות ששורשן באגואיסטיות.

תזכרו כלל ואני ארחיב בעתיד כשנלמד על מזלות וכוכבי השמים: אהבה מצד הקליפה נקראת אהבת כוכב נוגה.
ואין זה המקום להאריך כעת.

אהבה מצד הקדושה גם היא מחולקת לשני חלקים:

אהבה שהיא ביטול כלפי אלוקים וביצוע מצוותיו בלי שאלות אלא מתוך כבוד והערכה אליו.
והאהבה השניה היא הרצון להידבק בו כי הוא גדול ונורא והוא נובע מתוך הפחד מהעונשים.
שניהם אהבות טובות אלא שהביטול הוא האהבה ברמה הגבוהה ביותר.

יש שלושה סוגי אהבות.

אהבת עולם
אהבה רבה
ואהבה בתענוגים

אהבת עולם כשמה כן היא, היא אהבה שנולדת באדם מעצם ההתבוננות בעולם. אדם מסתכל ואומר וואו איזה עולם מדהים ברא אלוקים. ונכנסת בו אהבת ה'. האהבה הזאת מגבירה באדם את הרצון להידבק באלוקים כי הוא מבין שכל העולם הזה בעצם אלוקות אחת. זוהי האהבה הנמוכה מבין האהבות.

אהבה רבה היא אהבה שמגיעה במתנה מן השמים. אהבת עולם היא אהבה שמגיעה מתוך השכל המתבונן בעולם.
אבל אהבה רבה אין שורשה בשכל אלא מתנה. כלומר מי שמתבונן זמן רב ומשקיע באהבתו לאלוקים - אלוקים שולח לו דורון / מתנה והיא אהבה רבה.

כדי להמחיש את ההבדל בין שתי האהבות אני אתן דוגמא לאדם מתפלל. אם יש בו אהבת עולם אז כשהוא מתפלל הוא דבוק בה' ובתפילה וכשהוא מסיים את התפילה הוא חוזר לעניניו, אך אם יש בו אהבה רבה אז הוא כל הזמן בהשתוקקות כלפי ה' הגדול וכל הזמן חושב עליו.

אהבה בתענוגים לעומת זאת - היא כבר דרגה מעל לכל הדרגות והיא נקראת גן עדן. זה אומר שהאדם פשוט נהנה מהעובדה שהוא יציר כפיו של האלוקים. הוא מתענג על כל מצווה שהוא מקיים. הוא מאושר מעצם העובדה שהוא מקיים מצוות. הוא נהנה ושמח בקיום המצוות.
אדם כזה אם חטא ולו בחטא הקטן ביותר - הוא בוכה ומתייסר מאוד בבחינת גיהנום וממש מרגיש סבל עמוק מתוך כך.
אדם כזה בדרך כלל יהיה מאושר ושלו, אין לו שום רצון לשום דבר חומרי, אין לו שום רצון להשיג שום דבר, לא ממון לא נשים לא גדולה ולא כבוד. יש לו רק הנאה מהמצב הקיים וקיום המצוות וזו דרגה שזוכים לה רק אם דבקים המון המון שנים במטרה ונלחמים שנים רבות ביצר הרע ובתאוות הפנימות.

אבל מי שזוכה למעלה הזאת הוא נכנס ישירות לגן העדן בעולם הזה בעודו בחיים - כי הוא האדם המאושר האמיתי היחיד.
כי הסבל נובע משורש רצון שאינו ממומש. אני רוצה משהו או מישהו ואין לי אותו - זה סבל זה גיהנום.
כשאנחנו בני האדם נבין שהרצון היחיד שצריך להיות לנו הוא להידבק בה' ולקיים את מצוותיו רק אז נהיה מאושרים באמת ונחיה בגן העדן.
ומה ששלי ה' ייתן לי ומה שאינו שלי לא שלי ומה שיש לי ומה שאין לי זה הכי טוב וזה הרצון האלוקי ואני שמח במה שיש לי ובמה שאין לי.

אז אהבה היא שורש פנימי במידת החסד!
ויש גם אהבה שהיא נקראת יראה. אהבת אלוקים מתוך הבנה כמה הוא גדול ועצום והפחד ממנו - יראת כבוד. והיא אהבה מצד הגבורה ונלמד את זה במידת הגבורה בפרק הבא. המשך יום טוב נעים ומקסים לכוווווווווולם.